הדרוזים והנכבה

בספר בשם “The Druze between Palestine and Israel, 1947-49” ליילה פרסונס הגיעה למסקנה שהמפתח להבנת ההתנהגות הפוליטית של הדרוזים במהלך מלחמת האזרחים בפלסטינה ולאחר מכן את מלחמת העצמאות או נכבה, הוא החישובים הפוליטיים הפרגמטיים שלהם. למרות שזה מאוד מסובך לעשות מחקר של שנות המהומה שהיו המסגרת של הקמת מדינת ישראל, אפשר לשלב סוגים אחרים של שיקולים על מנת לפרש באופן סביר את חלק מהאירועים שהתרחשו בזמן הזה.

שיקולים אלה אינם אקדמיים לחלוטין מכייון שלא תמיד אפשר למדוד אותם מבחינה מדעית. למרבה המזל מדע הוא רק ביטוי אחד בין רבים אחרים של היכולת האנושית להגיב בצורה אינטלקטואלית כלפי המציאות. במובן זה, אני משוכנע שכדי להבין טוב יותר את מעמדה של העדה הדרוזית בתקופה זו, יש לפנות למספר רעיונות שלא היו להם בסיס במציעות המוחשית אבל כן היו חשובים בשיח הפוליטי. מושגים כמו נאמנות, כבוד (שארף) ובגידה הופיעו שוב ושוב בשיח הפוליטי של אותה תקופה.

בהתחשב בעובדה ששיתוף פעולה עם הציונות היתה תכונה מרכזית של החברה הפלסטינית בתקופת מנדט הבריטי, הברית של משפחות דרוזיות מסוימות עם הציונות לא הייתה בשום פנים ואופן מקרה ייחודי. במילים אחרות, כל תושב ערבי בפלסתין ללא קשר לדת התמודד עם השאלה האם טוב יותר להילחם נגד הציונות, עם הציונות או להישאר ניטראלי בזמנים של בלבול וחוסר ודאות. לכן, לחקור על התנהגות הדרוזים על בסיס הייחודיות הדתיות שלהם היא לא השיטה המתאימה ביותר. אם אנו מתמקדים בעיקרון הדרוזי של תמיכה בצד החזק ובצד השולט, איך להסביר שבשנת 1260 בקרב עין ג 'אלות, היו לוחמים דרוזים בשני הצבאות גם מונגולי וגם ממלוכי. איך להסביר את המרידות המתמידות נגד הסמכות העות'מאנית או נגד הצרפתים בסוריה בשנת 1925?

אני חושב שעל מנת להסביר את האירועים הללו, כמו גם את שיתוף הפעולה עם הציונות, יש צורך לקחת בחשבון את האופי השבטי של החברה הערבי וכל המשתמע מכך. בהקשר זה, המריבות בין המשפחות הדרוזיות המובילות שיחקו תפקיד מרכזי כשהן נקטו עמדה. בג'בל אלדרוז למשל, אחת הסיבות מדוע סולטן אל-אטרש החליט להתנגד לצרפת הייתה להתבלט ולהאפיל חלק מבני משפחתו (לדוגמה סאלים אל-אטרש שבניגוד לסולטן תמך בצרפתים באופן גלוי). בפלסטין, בינתיים, משפחת ח'יר מאבו סנאן ראתה את ההזדמנות להתחבר לציונות במטרה להכניע את משפחת טריף שניהלה את נבישועייב . לאחר הקמת המדינה, המשפחות אבו רוכן וחנאיפיס גם ניסו להכפיש את משפחת טריף. נכון שבני משפחה של בית חנאיפיס ואבו רוכן נהרגו ב -38 ו -39 במסגרת מרד הערבי ועל כן בריתן עם הציונות הייתה דרך לנקום את כבודן. אולם, זה גם נכון שהמשפחות האלה קיבלו הרבה כסף מהסוכנות היהודית כדי לשמור ולטפח את הניטרליות בין הדרוזים. רק כך אפשר להסביר למה משפחת חנאיפיס המשיכה לשתף פעולה עם התנועה הציונית גם לאחר שעשתה סולחה ב39 עם המוסלמים שרצחו את שייח חסן חנאיפיס בשפרעם.

אכן, בנוסף לסכסוכים משפחתיים, גם כסף שיחק תפקיד מפתח בהקמת נאמנויות. הסוכנות היהודית שילמה סכומי כסף גדולים לדרוזים, ולא רק לבני המשפחות המובילות של הגליל. על פי פרסונס, אחת הסיבות העיקריות לכך שתכנית העברת הדרוזים (מפלסטין לג'בל אלדרוז) נכשלה היא שלא היה מספיק כסף לשלם עבור כל הקרקע. האירוע הזה סיכן את הברית עם משפחת חנאיפיס ואבו רוכן ובמיוחד היחסיים עם סולטן אל-אטרש. לפי אליהו אפשטיין (ערביסט בולט של הסוכנות היהודית) סולטן אל-אטרש היה עמור להיות את מי שהרוויח ביותר בהעברה, במובן לא רק פוליטי אלה גם כלכלי. בסופו של דבר העסק נכשל בשנת 1945 וזה היה לדעתי הנכבה האישית של סולטן אל אטרש.

מעניין לראות איך השיח של סולטן אל-אטרש משתנה. כשעדיין הייתה האפשרות לבצע את תכנית ההעברה, סולטן נפגש עם אבא חושי ואמר לו שהוא מאוד מצפה שתכנית החלוקה תתממש כדי להיות בעל ברית של מדינת ישראל העתידית. אבל ב1948 סולטן פנה שוב לאותו הכבוד שהוא היה פונה על מנת לכנס את המשפחות הדרוזיות וליצור מנהיגות להתנגדות כלפי צרפת. הנה המילים שלו בספטמבר 48:

As a man we must rise up to protect the heritage of our national home bequeathed to us by our forefathers. We have two options: life in honor after expelling the enemy from our lands, or death with honor on the altar of freedom.

בסופו של דבר ובהקשר הזה כדאי לשאול מה היא בגידה, מה הוא כבוד, ומה היא אומה. רעיונות מאוד מופשטים. אחרי הנכבה לא רק הדרוזים נאשמו בבוגדים, גם הליגה הערבית, המלך עבדאללה, והפלסטינים שמכרו את אדמותיהם. אבל במי ובמה הם בגדו? חייבים לקחת בחשבון שהלאומיות הערבית ובמיוחד הלאומיות הפלסטינית לא הייתה מוקד של זהות לפני 48. הערבים הזדהו יותר עם דת, משפחה, כפר, אזור. מבוסס על סכסוכים שבטיים, סולטן אל-אטרש כולל בשיחו המושג של לאומיות סורית אך כמה שנים לאחר 1925, הוא היה מעוניין לספח את ג'בל אלדרוז לירדן.

ברור שאחת האסטרטגיות של הציונות היה להעמיק את המחלוקות בקרב הערבים. אבל הסדקים כבר היו קיימים והם לא תמיד היו בהכרח תוצאה מהציונות.